יזמית, מובילת תהליכי מנהיגות מקומית בנגב, מייסדת זואק. חיה ונושמת את עולמות היזמות, העיצוב והחברה.
אחרי מסע אישי ומקצועי במרוקו, חזרה לנגב עם שליחות - להשתמש באומנות ככלי לחיבור בין אנשים, ולצמצום פערים בין דתות, קהילת ומגזרים.
דרך מגוון פרויקטים הדסה מובילה חוויות המשלבות עיצוב, זהות ושייכות, ומחזקות קהילות וארגונים בתהליכי חוסן וצמיחה.
אם רק הייתי מקבלת שקל (או דירהאם) על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה.
אז בואו נעצור על זה רגע: למה באמת ירוחם?!
כשיצאתי לדרך עם זואק, לא כולם הצליחו להבין את הבחירה לפתוח סטודיו לאומנות דווקא כאן.
סטודיו בפריפריה נשמע לרבים כמו רעיון יפה, אבל לא באמת ישים.
ובגדול, כמעט מכל יועץ עסקי שמעתי למה זו טעות.
או, במילים המדויקות שלהם:
“הרפתקה קצרה במקרה הטוב, התאבדות עסקית במקרה הסביר.”
העניין הוא, שדווקא הרמת הגבה הזו שקיבלתי מהסביבה - הייתה הנקודה.
או ליתר דיוק: נקודת המבט החברתית שרציתי לשנות.
לירוחם הגעתי בשנת 2012 כסטודנטית. חשבתי שזה יהיה זמני.
ואם נשים רגע את הפוליטיקלי קורקט בצד, הדימוי שהיה לי אז על ירוחם היה, בגדול, סוף העולם שמאלה.
(ובכנות, בתור מי שגדלה במעלות תרשיחא הירוקה, המדבר הרגיש לי כמו “שממה”).
אבל אז קרה משהו שלא תכננתי: התאהבתי.
בחיים כאן. באינטימיות, במגוון האנושי, במסורת, בקצב, בנופים, בתרבות המקומית, בצבעוניות של העיירה הזו
(ועוד לא אמרתי מילה על השקיעות הכי יפות בארץ).
ובעיקר- בתחושה שיש פה איכויות שאני רוצה לחיים שלי.
ככל שהחיבור שלי למקום העמיק, התחילה לנקר בי שאלה גדולה יותר:
איך יכול להיות שהסיפור ששמעתי על ירוחם לפני כן, היה כמעט רק סיפור של אתגרים?
איך דימוי של מקום שלם מצטמצם לכותרת אחת?
ואז נפל האסימון:
הבנתי, שעל אף כל המאמצים ותקציבי ענק שמושקעים בצימצום פערים, הפריפיה לא תוכל לצמוח באמת, אם נמשיך לספר אותה ולראות אותה - רק דרך האתגרים שלה.
הפרדוקס הוא - שכל עוד נקודת המבט על הפריפיה תהיה חיצונית, שרואה את הפריפריה כנחשלת שצריך "לתקן", לא משנה כמה מאמצים, תקציבים וכוונות טובות יהיו, בסופו של דבר - נקודת המבט הזו מייצרת הנצחת פערים.
וכדי לאפשר צמיחה אמיתית, עמוקה ומחוברת למקום, צריך לעשות משהו קריטי:
לשים את הדגש על צמיחה מתוך חיבור לנכסים הקיימים. לפעול דרך החוזקות, הנכסים וה־DNA הייחודי של המקום.
לא כ“פריפריה” שמוגדרת ביחס ל“מרכז”, אלא כמרחב עם זהות, תרבות ופוטנציאל משל עצמו.
לספר סיפור עירוני מתחדש.
במשך שנים הובלתי תהליכי מנהיגות מקומית בנגב, עם צעירים וצעירות בני מקום.
ושוב ושוב ראיתי את אותו דפוס:
ברגע שנוצרת גאווה מקומית ותחושת שייכות,
נוצר גם בסיס אמיתי לשינוי, יזמות והובלה מבפנים.
בתקופת המגורים שלנו במרוקו, דרך המפגש עם האומנות המקומית ודרך חוויית הלימוד אצל איברהים זואק,
הבנתי משהו נוסף:
אומנות ותרבות חומרית הן לא רק “קישוט”, ולא רק אסתטיקה שעושה נעים.
הן כלי - בעלי יכולת אדירה להיות סוכן שינוי.
כלי שמספר סיפור, מעצב תודעה, מייצר תחושת שייכות וגאווה,
ומאפשר לאנשים לראות את המקום שלהם ואת עצמם - אחרת.
כלי שמאפשר מפגש פשוט וקרוב בין אנשים,
מחוץ לתבניות ולחלוקות המוכרות.
ומשם נולד החזון של זואק.
זואק נולד כמודל של יזמות מבוססת מקום:
מנוע צמיחה קטן, מקומי, ששואף לייצר השפעה רחבה מתוך ירוחם ובהשראתה. לאפשר לאנשים להגיע לירוחם לא כדי "להתנדב בה" ולתרום לה, אלא כדי להכיר אותה מזווית אחרת, ללמוד ממנה, ולפגוש סיפור ישראלי מורכב, עמוק ויפה - דרך ידיים, צבע ותרבות.
אז אם שאלתם למה ירוחם?! זה בדיוק הסיפור שלנו.
סיפור על מקום וזהות, על החוזקות שבו, ועל הכוח שנולד כשמאירים אותן.
סיפור על הדרך ליצור שינוי מהשטח, כשהשאלה שמובילה אותנו היא - על מה אנחנו בוחרים להאיר?! כי ממש כמו בטבע, ככה גם בחברה שלנו - מה שמואר גדל. ואנחנו רוצים להגדיל את הטוב.
אם הסיפור הזה נוגע בכם, מסקרן אתכם, או מערער לכם הנחות-
כנראה שאנחנו כבר באותו השיח.
רוצים להיות חלק מהסיפור הזה?
בואו לראות, ליצור ולהתחבר לירוחם ולעצמכם מזווית חדשה, דרך סדנאות אומנות, חוויות צוות ויזמות מקומית, שמאירה את החזוקות וטביעת האצבע הייחודית של כל אדם, וכל מקום.
(כזו שאחריה תשמעו –"איך אתם תמיד מגיעים לדברים המיוחדים האלה?")
נשמח לחלום יחד אתכם, ולהתאים את הסדנא הרלוונטית, אצלנו בסטודיו היפה שבלב הנגב, או עם מגוון סדנאות ניידות, לכל לוקיישן בארץ!
